באחד הערבים אני מגיעה להופעת בלוז שהפילה לי את הלסת. אולי אני סטיגמטית אבל בהחלט הופתעתי כשהודית בת 18 חמושה בגיטרת בס, הפיקה קול עמוק ושירת בלוז מטורפת. חלק מההרכב chronic blues circus הגיע לערב open mike בקודלי.
וסבא'לה הודי, שלא ציפיתי ממנו בכלל, ג'ינגל את המיתרים של גיטרת הבלוז שלו, כאילו אין מחר, ולרגע אחד הרגשתי כאילו אנחנו בנסיעה משפחתית ארוכה מאיפשהו לאנשהו, כי זו המוסיקה שאבא שלי ז"ל הכי אהב.
ביקשתי ממישהו שיתעד וישלח לי, כי באמת נפלה לי הלסת מההפתעה. אבל הוא הגזים באורך הסרטון ולא הצליח לשלוח לי - ביקשתי מהזמרת את שם הלהקה, ואני ואיירי שיננו אותו כל הדרך הביתה. יום למחרת לא הספקתי לרשום ולא זכרתי. רק איירי זכר שזה מתחיל ב ק'. אבל המזל שנתקלנו באישה חביבה שהיתה בהופעה והיא רשמה את השם. וכך אני יכולה לצרף לכם פה שיר קטן, שתפיסתית לא חשבתי שזה יצא אי פעם מלהקה מהודו.
יושבים אחרי הנייט מרקט, מסביב למדורה בקודלי. אם יש משהו שקודלי מצטיינת פה זה מעגלים. הרבה הודים וכמה ישראלים וכמה אירופאים יושבים במעגל. מוביל את המעגל איש הייטק שבא לחופשה ממרוץ העכברים שלו בבנגלור. הוא בא כל הדרך מבנגלור עד לשם. כנראה שקודלי באמת משהו מיוחד. יש כאלה האומרים שאווירה כמו שיש בקודלי הם לא מצאו בכל הודו. ואני ידעתי איפה אני רוצה להתחיל את המסע שלי. מהמקום המוכר והאהוב.
יש ככ הרבה הודים במעגל, והם מחלקים אחרים בהודו. והם לא מכירים אחד את השני או אפילו כמעט ניכר שהם סקרנים לגבי התרבות אחד של השני. כאילו הם לא מאותה הודו. ברגע אחד אני מפנימה, את מה שכבר ידעתי. שהודו היא פשוט כל כך ענקית, כזה ערב רב של תרבויות שזה פשוט לא להאמין. ואז נכנס סדהו למעגל.
הוא מחזיק במלקחיים ענקיות בצורת נחש בקצה, והוא תוקע אותן בחול ליד המדורה. הוא שורף עלים ועצים ושומר את האפר שיתקרר. הוא פותח נייר מקופל שבו כבר יש אפר שהתקרר, ומורח אותו בעזרת מטלית משובצת. כל הפנים שלו מקבלות את הגוון הלבנבן של האפר, לעומת עורו הכהה. העיניים הופכות למעין עיגולים שחורים בפרצוף הרפאים החדש הזה. הוא לא שוכח למרוח ביסודיות גם את האוזניים והעורף ועובר למרוח את שאר הגוף שלו. הוא מסתובב ערום כשרק אבנט סביב חלציו, ראשו מלא חבלי ראסטות וזקן עבות. כולו רזה ושרירי. והוא לא מדבר. הוא מתרגל אי דיבור.
פתאום אישה מתקרבת ומצלמת אותו עם פלאש.
הוא בשניה מתכופף ומפנה את ראשו לכיוון השני, מתכדרר ומתכווץ כאילו ניצוץ הפלאש מתכוון לגנוב את נשמתו או לכל הפחות מוריד לטמיון שנים של עבודה רוחנית. אחרי שהפלאש עובר הוא מסביר, באילמות, בשריקות ולחש הצליל שששששת ואנחות עמוקות לתוך החזה שלו, ככה שכל מה ששמעתי היה ששששת אההה שששששת אההההה. אבל הוא מצביע אל הצלמת והוא מצליח להסביר לה בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, לא לעשות את זה בשום פנים וואפן שוב. לכבד אותו ולבקש רשות. כשהוא ממש חייב, הוא כותב בחול ומההסברים שהבנתי בערך, הוא כבר 30 שנה סדהו, נודד, הוא נודד מהצפון ועד דרום הודו, ברגל יחף, מזה אני מסיקה שהוא בערך בן 45 למרות שהוא נראה צעיר מאוד.
לפתע הוא מבחין באיירי, שגם לו יש רסטות. וגם הוא יושב ליד המדורה ומזין את האש. הוא נותן לו צ'פחה על הירך כאומר, הנה באבא קטן. כמוני כמוך. אבל איירי בכלל לא חשוב ככה והצ'פחה כאבה לו והוא לא מרשה ובצדק שזרים יגעו בו. הוא בא להתכרבל בתוך החיבוק של אמא.
אני פוגשת בנייט מרקט, אמן רוסי בשם דניס. אני מתלהבת מהיצירות שלו בטירוף. כ"כ הרבה פרטים שזה פשוט משוגע. אני חושבת לעצמי זה יפה אבל מה אני אעשה עם זה? אני מעלה הברקה שיהפוך לי את סטיקרים שלו למדבקות כיסוי ללפטופ. הוא עושה לי התאמה לגרפיקה ואני מרגישה שיצרנו משהו חדש ביחד. החשיבה היצרתית יחד עם האמנות שלו. אנשים עפים על המכירה המוקדמת של המדבקות הללו. ואני קונה טיפלה אקסטרה, בשביל מי שפספס. אני מרגישה את אותה חיות שחוזרת אלי, החיות שנובעת מהיצירה. אני מבינה שחומר מקורי זה ה-דבר. ואת זה אני רוצה להמשיך וליצור. אמרתי לדניס שאולי נמשיך לעשות מוצרים ביחד, גם אם אני לא נמצאת. ודניס מתלהב. אני כולי התרגשות מה עוד נוכל ליצור יחד.
עוד רגע וכבר קונים כרטיס לרכבת. היעד הבא מייסור.
